<h1>חדושי הראב"ד — ב"ק</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[ב"ק ל"ד ע"א] ש"מ בעל חוב מאוחר וכו' מה שגבה לא גבה ואי קשיא לך מה דדייק מרישא מה שגבה לא גבה, לידוק מסיפא דמועד דמה שגבה גבה. ולא היא, גבי מועד מטלטלי נינהו בין לחוב בין לנזקין, ואין דין קדימה למטלטלין אלא כל הקודם זכה, וכי אמרי[נן] מה שגבה לא גבה בקרקע בלחוד הוא דאמרינן שהשעבוד לראשון, וגבי תם לגבי נזקין הוה ליה כקרקע אפותיקי כדאמרינן לעיל [ל"ג ע"ב], ואם קדם המאוחר ותפסו לא כלום הוא.
<h2>דף כ.</h2>
[ב"ק מ"ב ע"ב] לא אמר ר' עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר [מיתה], דאמר קרא [שמות כ"א] השור יסקל, ואימתי השור בסקילה לאחר מיתה וכו'. קשיא לי הא דאמרינן בערכין [כ' ע"א] דמי עלי ומת לא יתנו היורשים, שאין דמים למתים, ואם כן האיך שמין את הכפר שהוא דמי ניזק לאחר מיתה. ואם תאמר כיון דכפרה הוא למזיק אע"פ ששמין אותו בניזק וכבר מת, לא שנחשב דמים למת אלא לאומדנא בעלמא כמה יתן זה בכפרתו, אי נמי דכופר יש לומר שאינו נשום כעבד אלא בערך האמור בתורה. מכל מקום הא דאמרינן לקמן בשמעתא [מ"ג ע"א] המית שורי את פלוני משלם על פי עצמו מאי לאו כפר לא דמים, והרי מת ואין לו דמים, והא ודאי תשלומין נינהו ולא (משלם) [משום] כפרה. כמה שנים הוקשה עלי זה עד שנתתי אל לבי וראיתי שלא נאמר בכל אותה המשנה שאין דמים למתים אלא לענין יורשים שהנודר כבר מת, והטעם לפי שאין היורשים מתחייבין בדמיו עד [ש]עת שומא ומשירשו נכסי אביהם, וכיון שלא נשום בחייו, עכשו שמת אין שמין אותו לחייב היורשין לפי שאין לו עתה דמים והן לא נתחייבו עד עכשו. אבל לענין כפר ודמים שהמזיק חי, משעת מיתה נתחייב ליורשין. (אמר רבה בגרושה לאו דוקא) אי נמי הקדש בתר שעת שומא אזלינן כדכתיב [ויקרא כ"ז] ונתן את הערכך ביום ההוא, ומהכא דרשינן [ערכין כ"ד ע"א] אין להקדש אלא מקומו ושעתו, אבל נזקין בתר שעת הנזק אזלינן.
<h2>דף כב:</h2>
[ב"ק קי"ב ע"א] משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין. לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ואם חייב מודה, שאין צריך לעדות נזקקין לנכסיהן, שהרי גזלה קיימת והוה ליה כנמצאת שדה שאינה שלו שנזקקין להם, שלא אמרו קטנים פטורין אלא מפני שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי. וכן אין מעמידין לו אפוטרופוס כדי להעיד בפניו ולחוב לו שאין נזקקין. ולגזלן אין מעמידין לו אפוטרופוס כלל לגזלת אביו כדי להעיד בפניו ולחייבו, דהא אמר סומכוס קטנים פטורין, ואי סבירא לן דמעמידין להם אפוטרופוס ומעידין בפניו, קטנים אמאי פטורין, אפילו בגזלה קיימת, אלא ש"מ דאין מעמידין. והשתא קשיא לן ההיא שמעתא דערכין דאמר רבא הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומים, ואם אמר תנו נזקקין, שדה זו ומנה זו נזקקין ואין מעמידין להן אפטרופוס, שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, נמצאת שדה שאינה שלו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס. ואמרינן במסקנא אין נזקקין כרבא, דהיכא דמזדקקין כגון אמר תנו ושדה זו ומנה זו ושדה סתם ומנה סתם מעמידין אפוטרופוס כדי לטעון בשביל היתומים, בר מנמצאת שדה שאינה שלו, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ואין מעמידין אפוטרופוס לטעון עליהם. דאלו שדה זו ומנה זו וכל שכן שדה סתם ומנה סתם יש לטעון עליהם, אע"פ שאמר שדה פלוני ומנה שיש לי אצל פלוני, שהם כשדה זו ומנה זו, יכול האפוטרופוס לטעון עד כאן הוא השדה, ומכאן ואילך שדה אחרת. וכן מנה שיש לי אצל פלוני, [לא ידעינן אם] על מנה מדינה אמר [לו] או על מנה צורי, שהרי לא אמר [לו] כל מה שיש לי אצל פלוני. וכן אם היה חייב למקבל מתנה זו, אם אמר תנו לו בשביל חובו או בשביל מתנה, וכן כיוצא באלו, בין שיש ממש בטענותיו בין שלא יהא [בהם ממש], לעולם מעמידין אפוטרופוס לטעון כנגדו ואולי יתפשר עמו להנאת היתומים, בר מנמצאת שדה שאינה שלו, שאין טענה אלא להכחשת העדים ואחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. השתא קשיא לן כיון דאין מקבלין עדים על יתומים קטנים, מהיכא ידעינן דאמר תנו, ומהיכא ידעינן דנמצאת שדה שאינה שלו. והכא נמי בהאי שמעתא דאמרינן בתינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו שאין ממתינין לו עד שיגדיל מאין נדע כל זה אלא מפי עדים. אולי נאמר כי הב"ד עצמו יודעין כל זה, ולא תהא שמיעה גדולה מראיה. ולעדות הוא דקפיד רחמנא בפני בעל דין כדכתיב [שמות כ"א] והועד בבעליו, וגמרינן לדיני ממונות נמי מהכא, אבל לדיינין דלא צריכי לעדות לא קפיד. אי נמי משכחת להו לכולהו על ידי שטר, שכתב שטר צואה בכתב ידו, תנו כך וכך לפלוני או שדה זו ומנה זו. ונמצאת שדה שאינה שלו, שיוציא אחר שטר שהוא שלו וזה לא אכלה שלשה שנים, שהרי מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. והא דתינוק שתקף בעבדיו, שראוהו שלשה והם ב"ד. ויש מוסיפין עוד דרך אחרת על כל אלו, כגון שקבלו העדות בחייו ולא הספיקו לדון עד שמת, ומילתא דחיקא היא. ועל כל זה אני תמה על סמכוס שאמר קטנים פטורין, היכי פסקא למילתיה לפטורא, דהא לכי גדלי מיהא מקבלינן סהדותיהו ומשלמי. ואי אמרת איפשר דמיפטרי לגמרי, דאי אכלי לה לההיא גזלה פטירי לגמרי, דאכילת קטן לית בה מששא ולא מיחייבי בה. מעתה נלמד מכאן שאין מוציאין אותה גזלה מיד הקטן ואין מעמידין אותה ביד ב"ד, כמו שהיינו סבורין לומר, שאע"פ שאין מקבלין עדים על קטנים לתת ליד התובע, אבל מעמידין את התביעה ביד ב"ד או ביד נאמן עד שיגדלו, הא למדנו שאינו כן.
<h2>דף כה:</h2>
[ב"ק ק"ט ע"ב] מנין שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים וכו' ודין הוא אם זוכה בשל אחרים וכו'. ולא השיב כלום על זה הדין, ולא פירש למה לא נאמר כך, אבל סמך על התשובה שהשיב ר' נתן על הדין שלו, כי כן יש להשיב על הדין הראשון, שאם הוא זוכה בשל אחרים גם אחרים בני משמרתו זוכים עמו, אף בשל עצמו נמי יזכו אחרים עמו.
<h2>דף לד.</h2>
[ב"ק ק"ט ע"ב] ר' נתן אומרה בלשון אחרת מה דבר שאין לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו. כגון קרבנות שהן באין במשמר אחר, שאין לו חלק בהן, ויהיה עבודת אכילתה (לאנשי) [לאותו] משמר והוא שבמשמר אחר לא יהא [לו] חלק בו. ואעפ"כ כשנכנס לרשותו, דהיינו קרבן עצמו, (שהוא עובדה בידו) [אע"פ שהוא בזמן משמר אחר, אין אחר, כלומר אחר מאותו משמר אין יכול להוציאו מידו, אלא הוא מקריב באי זה משמר שיהיה] ועבודתה ועורה שלו, כדאיתא לקמן [בסמוך מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת וכו'] ובא בכל אות נפשו ושרת.
[ב"ק ק"ט ע"ב] והא כתיב איש את קדשיו לו יהיו. ואפילו במשמר אחר עבודתה ועורה (עליו) [שלו], וכיון דאשם שלו גזל [נמי] שלו, דהא כתיב מלבד איל הכפורים, למקום שהאיל הולך שם הגזל הולך, דהא נפקא לן מהכא לכהן שבאותו משמר. ונהי שיכול ליתן הגזל למשמר אחד והאשם למשמר אחר של אחריו, אם לא הפרישו בשעה שהפריש את הגזל, אבל אם הפרישו במשמר הראשון צריך ליתנו לאותו משמר ואינו רשאי לשהות כפרתו, וגם צריך להקדים וליתן גזלו קודם שיתן אשמו כדאיתא במתני' [ק"י ע"א], וזה הכהן הואיל והאשם שלו ואין בני משמרתו יכולין להוציאו מידו, וגם צריך להקדים גזלו, הנה הוא קודם לכל בני משמרתו, כמו שהמשמר הראשון קודם למשמר של אחריו במופרש.
